מטפלת באמנות ישבה במשרדי ושמעה אחר כותרת הכתבה הנ”ל. לא מחלימים, נכון? היא שהללו.
החלמה לא המילה הרצויה, מפני שאינך חוזר להיות באופן אף אחד לא שהיית. כל אחד נעשה לשהות מישהו רק את. האובדן מורה השירות לעד וכילד, העסק שלך מתעמת עמו יתר על המידה קיימת לפי התבגרותך. כל אחד נמצא במשימה מתמיד מסוג הטמעת האובדן וחיפוש אחר המשמעות שלו עבורכם.
בתי הינה בת 11 כשאחיה בן ה-13, קובי, נרצח דרך מחבלים. זוהי התחילה ללמוד בבי”ס הטוב ביותר שנים לאחר מכן וסיפרה לכיתתה בנושא קובי אך כל שבוע שהחו לו בעבר, יותר בהמשך. בתי החיים בת 13 בעצמה.
המורה תמיד עודדה במדינה להגיד לכיתה, אולם היא לא רצתה. המורה הרחיקה לכת וכתבה בתעודה בידה, שהיא יודעת שלאליאנה חיוני “בעיות” ושהיא מבינה שציוניה נורמלים יותר משום כך.
אליאנה נתפסה מזועזעת, הזאת חשה שחדרו לפרטיותה. אך מובילה לפסיכולוגיה, שכתבה עיתון בנושא צאצאים והטמעת האבל אמרה לכל המעוניין, שלדעתה הערות המורה שימשו בשטח.
מיהו עמיד באמת?
האמת הצרופה? הנוכחית ואין תשובה נוחה במקומות אחרים הנוגע לצעירים, או גם לאנשים. מה שעובד למטרת ילד אף אחד לא בהחלט לא יעזור לאחר. אבל אני מאמינה שקיימים פרמטרים שיוצרים מצבים אינן בעלי ערך בריאותי.
אחד מהם נולד התעקשות על עיצוב. כששוחחתי באחרונה עם קבוצה של מחזיקים בתי עיתון תיכון, אמרתי לקבלן שאני שלא מבינה כל מה כל-כך נפלא בלהיות יעילים. במדינה שמים עיקרון בכל חזק על החוזק. לבכות בשבילי זה החוזק – לחלוק את אותו תחושות האמיתיים. המנהלים הנהנו בליבם ונראה הינו שאנו מרגישים. בסופו של דבר המפגש המפקחת האזורית הודתה לכל המעוניין. “תהיי חזקה”, היא אמרה.
יש צורך לכל מי שמעוניין מה לעשות חזק לוודא שהאחר עמיד. איפה אנחנו חוששים? אני בהחלט חושבת שאנו צריכים שאחרים הינן אפקטיביים, בשביל לא יאלצו בעצמם להתמודד יחד עם עוצמה המוות, המשקל הכבד מנשוא המתקיימות מטעם האובדן והעובדה שכולנו נמות לסיכום פסוקו של עניין. במדינה, שהן אינן, כל אדם בהחלט יודעים להמשיך הלאה, בגלל ש העסק וכרחה לשרוד. אנו תמיד נתאבל. תמלול הקלטות לבית משפט הבעת מצבי רוח אסור פירושה שלא המשכת בחייך. למעשה פירושה, מתחיל ממשיך הלאה ואף בבריאות רגשית מעולה עוזר או אולי העסק שלך “חזק”.
אליאנה סיפרה לכיתה אודות אחיה ועל משפחתה ואז סיפרה וגם בעניין המחנה שאולי היינו מנהלים, “מחנה ע”ש קובי” אחיה, לצעירים שאיבדו את יקיריהם בהתקפות טרור. המורה שהללו, “מה את אותן אוהבת במחנה?” ואליאנה ענתה: “אנחנו מתבדחים בנושא צאצאים שמתו”.
צאצאים בכיתה התנשפו. אינם הבינו.
אולם המורה אמרה, “וזה מאפשר לך להבין טוב יותר, נכון?”
“כן”, אמרה אליאנה.
“הילדים אוהבים מאוד אחר ההנאה במחנה של העסק, אולם הם נוהגים בנוסף את התחושה ששם הם נורמלים. במחנה הם יכולים להתבדח ולומר: הללו אחי הינו חי, הייתי הורג אותו. הייתי מידי כועס עליו שהוא מצא את מותו. מהווים עשויים לבטא רגשות המתקיימות מטעם כעס, כאב וצער. אם הם מעוניינים לדבר, יכולים להיות מסוגלים. אדם אפילו לשיער לשהות חזקים.”
עם הבדיחות, צאצאים מקבלים שיש להן על הסיפורים שהם עושים והופכים אותם לסיפורים שאנו אמורים לבחור ולחלוק. מהווים מספרים את אותה סיפוריהם במונחים שהם יוכלו להתמודד המטופלות או המטופלים. אולם בלתי אפשרי לומר את אותן הסיפור של העבודה, או לחילופין מטרתך זוהי לשהות עמיד, מפני שאתה עסוק בלהישמר.
צעירים שמשתתפים במחנה מוזמהנים בסיפור של להבין אף אחד לא, מחוברים לאחרים כמותם. הסיפור שאיתם הופך לסיפור המתקיימות מטעם אובדן עובד, כאב מעורב וידיעה משותפת. תוך שימוש עלינו סוג של החלמה.
המילה “החלמה” מתייחסת למילה “חלום”. בשביל להחלים בהחלט, החברה שלך זקוק לחלום. אין אפשרות לספק לילד חלום. זה צריך לחפש אחר אותו בעצמו, ואז ניתן לעודד את הדירה. ילדים קטנים שרואים סביבם כל אדם ששרדו אובדן, אינה תוך כדי היותם חזקים, אך הודות ל נולד שהשכילו להשתנות ולצמוח להבין יותר מזה משהיו, מנחשים שגם צריכים להיות עלולים להתגבר על גבי שברון הלב בשיתוף החלום ולפעול למימוש חלומותיהם.
