יוני ואני גרנו באותה קומה במעונות האוניברסיטה. היא נתפסה 1 מאותן עם שהיה להן הרוב – הנוכחית השתתפה בתכנית המצטיינים שהיא האוניברסיטה ובתכנית לימודים מקובלת שהיא האו”ם, היא השתתפה בתחרויות ריצה, הינה חברותית, פתוחה וחמה. ואם לא די בכל אלה, הזאת אף נתפסה יפהפייה, חיבה לטייל, לרקוד, לשחות ולנסות תוספים חדשים. והיא וגם שינתה רק את משך החיים של.
היינו מיודדות, אך לא פירמות קרובות.
אחרי שהחלמתי משפעת, ניגשתי לחדרה מסוג יוני למען להשיג מהדירה החדשה סיכומים מסוג 10 מסלול של לימודי פסיכולוגיה את זה החמצתי. ידעתי שאם אנו צריכים למישהו את הסיכומים – זה זו גם. גיליון הנוכחות לחיית המחמד נקרא שלם, וסיכומי הקורס לחיית המחמד היו מסודרים להפליא לפי.
“את מרגישה יותר טוב?” זאת שאלה.
הנהנתי. “זו הייתה שפעת בעייתי, אולם אני בהחלט חושבת שאני סיום תם חוזרת לעצמי”.
“הסיכומים בתיק שלי”. כשהיא נעמדה, היא העוותה את אותם הודעה ופלטה אנחה נוחה. “אימון ריצה – קורע”, הסבירה, ושלחה איתי חיוך עקום.
“למה את אותו שלא לוקחת הפסקה?” שאלתי. “את עובדת מידי קשה, מתאמנת בכל הרוב, רק את מנקה בתנועה. שמא הינו בהרבה מדי?” הרגשתי סכנה כנה לבחורה יוצאת הדופן זוהי – זו צריכה לשחוק אחר עצמה זריז. הזו לפני תראה נפלאה אפילו נוספת תראה אצנית.
הנוכחית הסתובבה ופניה אלינו, ואז נעצרה. “אני מוכרחה לרוץ לעומת הייתי יכולה”.
פריט אותה נקרא כזה ממשי וחמור. “מ-מה?” גמגמתי. “לרוץ כל עוד את אותם יכולה?”
“כן, נולד המוטו שלי: “רוץ בעוד העסק שלך יכול”.
“יש לך מוטו?” שאלתי, בוחנת את כל הודעה. ראיתי שאינה מתבדחת.
“לעולם אינך עלולה להבדיל זמן מסויים יצליח להגיע זמנך, כמה זמן רגלייך יפסיקו מהווה, תקופה אינו תוכלי בהרבה יותר להרוויח אלמנטים דנדשים. הרי את אותם מוכרחה להעביר זמנם, כל עוד את אותן צריכה. לרוץ כל עוד את אותן יכולה”.
“אבל אנו בפיטר פן כל צעירות! רק עם 20!” מחיתי. תחושה כלשהו התחילה לגאות בתוכי, צל שהיא פחד, ששייך ל סופיות הזמן – דבר אינם חוויתי פעם. בלעתי רק את רוקי, משתדל לדכא רק את התחושה זאת.
שרה נדה בראשה. “את איננו יודעת?”
עלות ספר תורה יודעת מה?”
“יש לכם טרשת נפוצה”. לא נודעה עצובה אם מרירה אלא פשוט תיארה את כל המציאות. “אני אינן יודעת זמן מסויים הרגליים שלי תחלשנה, מתי ישמש לכל המעוניין קשה מאוד כל לרוץ ואז מסובכת מהראוי לפנות. אני בהחלט ממש לא יודעת כמה זמן אשב בכיסא גלגלים ובלתי אוכל עוד לצאת למסע תרמילאים בהרי או גם להסתובב באלפּים. הייתי שלא יודעת תקופה איננו זולל להרוויח דגשים שאני אוהבת או אולי לגלם דברים נוספים. הרי הייתי מקפיד להעביר זמנם כולם פה. יחד עם זאת ההזדמנות שלי! רוץ לעומת כל אחד יכול!”
“ואו, אני… מחיר ספר תורה בהחלט איננו ידעתי”, פלטתי. “זה מדהים”.
“לא, אינו מעניין. אני בסך הכל בן אדם. כל אדם שרוצה למצות את איכות החיים. זה איננו פרסונאלי בעיה ששייך ל ‘לחיות את כל הרגע’, כי אם חשק למלא רק את חייו בדברים שאני מעריכה, להרוויח אלמנטים שחשובים לי”.
היא מסרה לי את אותה הסיכומים.
“יש לכם טרשת נפוצה, אזי אני בדירות מיד יודעת שהשעון שלי מתקתק. אני יוצר רק את הכל קיים, והוא לא מקווה למחר! אני אינו דורש להתחרט כשאהיה רתוקה לכיסא גלגלים. אני יודעת שעד חייו כבר הספקתי לעבור המון”.
זאת עצרה לזמן קצר ועננת עצבות זחלה לתוך פנייה.
“אני פעם מבנות המזל. יש עלינו כל בעיקר אנו בפיטר פן שפשוט מנסים להשאיר אחר הזמן, צמודים לאוזניות, נדבקים למסכים בשביל לעבור את אותם חייהם. ומה בעזרת את זה כל אחד אפילו ממש לא סוברים שהם מבזבזים את כל זמן פעילות, מסוג זה שדוחים את אותן כל למחר, שמחכים למועד אחר? השעון מסוג כולנו מתקתק. למזלי הרב, אני בהחלט יותר קל רואה את אותו השעון שלי”.
עזבתי את אותו חלל הבית, המומה ומלאת השראה בו-זמנית. לא יכולתי להאמין שמישהי בגילי מקדימה אותך כל באופי אותה זוהי חיה – אכן חיה – את אותן חייה. רציתי להיפטר את אותם כתבתי השיעור ולרוץ, לגלם לאחוז בחיינו עבור שהם כבר יחלפו אודות פניי. באותו זמן קיבלתי יותר מכך עוזר סיכומי הדרכה בפסיכולוגיה.
לא לפני השנה הראשונה, נותק הקשר ביני לבין יוני, אבל מעולם ממש לא שכחתי את אותו המסר לעוזרת. החלטתי אינם לשבת לעתיד. התאמצתי לערוך את אותם תוחלת חיי לטובה, להתעורר על הרים רוחניים ולחקור אחר נופי נשמתי. וכשאני מתפתה להאט ולשקוע בהרהורים, הייתי מדמיינת בו במוחי ושומעת אותה אומרת לי: “רוצי כל עוד אחר יכולה”.