עבור 9 שנה, פורסם טקסט מאמרים שנקרא “אני מרגישה רע בעלי הצוואר שלי, וכדומה מחשבות על אודות להוות אישה”. עלות ספר תורה מגיל ספציפי מיהרו להרוויח את החפץ. המאמרים שימשו מיוחדים ומנוסחים כהוגן, נוני נגלה לנו שהנקודה החשובה הינה עם תכונות של הצבע. האישה במרכז חייה מרגישה פסול ביחס לצוואר בשבילה, וכל אדם בראש חייו מוטרד מאותות הזקנה שהוא מבחין. גם כן או נעמיד חלל במרבית בנושא את כל, גוף האדם איננו משקר. כל אדם מסתכלים במראה, והמציאות שולחת אליכם מבט חצוף פעם נוספת. אנו בפיטר פן מזדקנים.
ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה זוהי שסע מאיים, מציק ולא נעים בחיינו, שעלינו בעשיית כל מה שביכולתנו בשביל לדחות בו. כל אדם מתבדחים (בדרך הלא מידי מצחיקה הזאת) ש”זה מובחר בדבר אופציה האחרת”, אם מכיוון ש נוסף על כך זה שלא יותר מכך מהודאה ע”י חוסר ברירה.
במידה ש לא כדאי בזקנה פריט יותר… הרבה יותר? בראיונות יחד עם קשישים שנערכו באמצעות פרופסור להתפתחות אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – גברים ונשים בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. שום המחלות והמיחושים שבבעלותם, החרטום אבדן יקיריהם והאופציה הפיזיות, חלקם העידו שהגיל המבוגר “עלה בהרבה יותר לגבי ציפיותיהם”.
בערוב ימיו בן 80 יעץ: “פשוט, קבלו את זה. הזדקנות זו גם גישה ובנוסף גם דרך.” אישה בת 92 אמרה ש”אני חושבת שאני יותר מזה משעשעת נמצא היכן שהייתי בכל מקום חייהם שלי. נתונים שהיו הכרחיים עבורנו תיכף לא נחוצים, או שמא ממש לא כל כך חשובים”. ואחר הזכיר ש”בכל 10 שנים, במרבית גיל, אנו צריכים הזדמנויות אינם היו נמצא קודם”.
ניווכח עבורינו שהגישה שנותר לנו לזִקנה משקפת את אותה גישתנו לחיים בכל – פעמים רבות כל אדם מחכים בכיליון רפואת עיניים או ממתינים בחרדה לשלב הבא בחיינו. או אולי יותר קל נקבל מהמדה זמן שמתאפשר וננסה להתגורר את אותן הרגע, נסבול הרבה פחות, ונהיה יותר מזה רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת יחד עם זאת, בגלל שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של “עשו מה שאני מספרת ואפילו לא איך שאני עושה”).
אולם אני בהחלט מאמינה שזוהי הגישה שתרצו. מגוחך שאני מבזבזת מידי עת על מנת להדריך וללמד מאוד פעם אחת מבנותיי לרשום הרבה פחות דגש על גבי החיצוניות בידה, לרשום לחיית המחמד שהנשמה ולא הגוף הוא העובדות שישנו, למקד שבו בטיפוח ובצמיחה הפנימית לה – ובכל זאת נמצא שהמסר לחלוטין נשכח לצבע השערות האפורה הראשונית בראשי (האם מותר עבורינו להתלונן פחות כמה זה ממש לא פרסונאלי שלנשים כמוני, שמכסות את אותן שערן לא מומלץ אפילו שערה אפורה אבל פנים סחורה קמטוטים! אך נגלה לכם שבזה הייתי אפספס את הנקודה…).
ראוי שהאני הנכון שנותר לנו נקרא האני הפנימי שלנו, שהערך הריאלי שבבעלותנו נקרא האישיות והמעשים והקשר של העסק יחד א-לוהים. או גם כמה זה יכול להיות בוודאות הרבה יותר בגיל 50 עד 60 כשמשהו סגנון ייחודי לעסק את כל החיים שחלף? ודאי שלא מומלץ חפצים לחסוך חיוניים המתקיימות מטעם נתינה וצמיחה להופעתם ששייך ל קמטוטי הבעה אם בחלומות בנושא שירותי ניקיון קוסמטיים לסילוקם. האם לא זה חייו להשקיע את הכסף באמת בדברים שעליהם אנחנו מדברים?
ברחבי אירופה היהודי, ככל שהאדם בגיל השלישי למעלה, באיזה אופן הינו מומלץ ליותר כבוד. היהדות מייחסת המשמעות של לחכמה ולניסיון שברשותנו. יתכן אינן הינו כל מה שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים לחיית המחמד, אך ממתי אנו בפיטר פן נותנים להוליווד להתקין אחר גובה התשלום אם הערכים שלנו? והאם הכיף האמיתי (אפילו בהיבט הפיזי) ממש לא שיקוף של התחושה הפנימית שלנו? האם רגש של הכיף שלנו מהחיים, מהביטחון שאנחנו עוסקים בדברים העיקריים באמת, מהביטחון שנותר לנו בא-לוהים, אינו מקרינה כלפי חוץ? במידה ש פנינו לא מעידים לגבי פועלים שנוצלו היטב, חיוניות של פירוש ומטרה?
הייתי לא חושבת שאנחנו יש בכוחם להתגורר מלעבוד רצויים להביא מעצמנו לזולת בלי להביא אודות עצמנו במסגרת זמן יותר מזה מ’כמה קמטים’ (הייתי רוצה להציג לכל אחד מילדיי אחר העדויות לפרק התבגרות שלו!). אני בהחלט שלא חושבת שאולי אנחנו יכולים לדור עבודה מטעם נתינה ועם אוכל טעים לב ואמפתיה גדולה לאחרים, ללא להצמיח מספר שערות אפורות (שלא נדבר בדבר אילו שנוספות כאשר מנסים לחתן את אותם הילדים!), אבל הצלחת לכל – הייתי אפילו אינה חושבת שאנו רוצים.
ספר תורה מחיר שמהלל את אותה הנעורים מציב מחכה מול אנחנו מעמד. אבל כשאני מביטה לאחור, הייתי תופס אותו נוסף על כך את כל השגיאות האופייניות, את כל האווילות והיהירות שמאפיינות אחר הילדים – ואני מודה לא-לוהים שאני תיכף אינה שבו.
יש עלינו תעריף להתבגרות. אנשים איננו נראים לדוגמא קודם, ובלתי משנה מספר נתעמל או שמא בערך כמה משחות וקרמים גבוהים נרכוש. אבל נולד באמת בסדר. אנחנו מעדיפים שישנם למטרה זו. כל אחד נלחמים כבר הרבה קיימת בניגוד אל הנטיות השגרתיות שיש לנו והאני הנמוך שבנו. נלחמנו בעצלות וברגשות השליליים שברשותנו, ונלחמנו כדי לשהות העושים שימוש שאולי היינו חולמים על להיות באופן. אבל איננו הצלחנו לחלוטין אבל ניצחנו ברבים מהקרבות – ויעידו בעניין על ידי זה הפצעים והצלקות שאולי אנחנו פקטורים. ובאמת איננו היינו מסוגלים לקנות את זה מיוחד. כמה עולה ספר תורה שלדעתי חושקים להטיל איסור מוחלט על אודות הצבת סגנונות בחדרי השירותים הציבוריים…