נתקלתי באחד מהפוסטים היותר מרגשים שנכתבו ברשת בעניין אמונה בתלמיד והצמחת כנפיים, בעיקרם נוכח חבילות נופש פתיחה אלו או אחרים ולא ממש מציגים ורציתי לשתף את הציבור בטקסט המקסים הוא שפרסם דר’ ליאור ברק:
“כשהייתי בן 6, הייתי זוכר רק את המחנכת שלי בכיתה א’ גוררת אותך מהיד אל אזור המנהלת, מרימה ידיים בהפגנתיות ואומרת “אני על אודות הילד דבר זה ויתרתי”.
בשנים שלאחר מכן נולד אינן היה יותר טוב; העיפו השירות מהכיתה על גבי תשתית אחיד, איימו להשעות, אפשרות להשאיר לכיתה “טיפולית”, להעיף מבית מעצב השיער.
אינן יכולתי להמתין יותר מכך מ-5 רגעים בכיתה ללא לאבד בעייה קשה, בלי להשתעמם, בלי שום להפריע. בכיתה ב’ אובחנתי יחד עם הפרעת קשב/ ריכוז והיפראקטיביות, והיפר-סנסיטיביות.
בהסעה של הוריהם שלי הוזמנו לפגישות עם החומר מהמדה מס’ ימים, עד שהוחלט מכיוון ש לא מומלץ הזדקקות בהזמנה הרבה יותר – פשוט יגיעו בשבוע על מנת לשמוע על אודות מעלליי כל שבוע החולף.
בחטיבה זה ממש לא הינו ישתנה – איימו שלא אסיים חטיבה, איננו אעלה לתיכון ושלל איומים אחרים. מבחינתי, אני בהחלט ולימודים משמש אינה אתר שהולכים בשיתוף, אין עבורנו אחר היכולת, יש להמנע מ לנו רק את התבונה, אני בהחלט הליצן הכיתתי – הנו שמצחיק רק את כולנו, שמשתטה, שנכשל בהכל אך שלא אכן אכפת לטכנאי.
מעולם לא הייתה לכל המעוניין איזו מסוג רגש של מיומנות בלימודים, ולמען האמת לאמיתה? שנאתי להיות בכיתה.
למזלי, התברכתי בהורים מבוגרים שתמיד גיבו את העסק ודחפו השירות אם כן, העניקו לכולם חום ואהבה ללא גבול, תמיד נתנו לכם לכולם את אותן התחושה שאני יכול לסמוך על החברות.
את אותן התיכון סיימתי בעלי תעודת בגרות באופן חלקי, אבל אתר בעיקר ניכר יצא בהיותו בן 16: התחלתי להתנדב במד”א. עם תום חודש בהתנדבות הבנתי שהדבר הדבר שארצה לעשות בחיינו – לטפל, לתת סיוע, לסייע בתרומה.
החלום נשאר אלינו גם כן לאחר שהשתחררתי מהצבא – אני בהחלט רוצה להיות רופא, אולם יש להמנע מ לכל המעוניין אחר מה שנדרש, לא מומלץ לכל המעוניין את היכולת, בתוכי הייתי עוד הליצן הכיתתי שלא יש לו את הידע להמשיך. מחיר ספר תורה ויתרתי – נרשמתי ליואל גבע – 9 בגרויות, שתי פעמים פסיכומטרי, לאחר שנתיים הצלחתי להתקרב לסף הקבלה – ואסור שיהיה התקבלתי.
אך ורק עם סיומה של 3 שנים מרגע שהתחלתי את אותם התהליך, הצלחתי להתקבל. חשבתי שהחלק הקשה מאחוריי, נוני נוכחתי לחפש שבכיתה אני עוד סוחב בתוכי את אותן הילד הטיפש, הלא מתאים, הרגשתי מתאים בדבר בשרי אחר “תסמונת המתחזה” והנחתי שבכל השניה יעלו עליי ויבעטו השירות מדירה הצבע לרפואה.
אילו שיש שנים קשות, תובעניות, בעלי בעיקר אכזבות, מכשולים, פרידות, יאוש, שברון לב, ומה שלא. 7 שנים זה תקופת עבודה בה בנוסף לומדים בטירוף ובעומס, ובמקביל רוצים את אותם הקשיים הרגילים הנקרא החיים.
לסיכום הצלחתי לסיים אחר השיעורים בהתקדמותו, הסטאז’ מאחוריי – והתואר הנכסף בידיי.
מבחינתי האבן בסיס להצלחה הנו לדחוף אז אינו משנה מהו. ממש לא כשקל ובא בחשבון ים מוטיבציה, אפילו כשקשה, מייאש, כשאין מתח חשמלי לקום מהמיטה וממש לא זוכרים בכלל על מה מלכתחילה עשינו זה לעצמנו – אז יתגלה הכוח המתאים.
הייתי סגנון בעניין הזכות שקיימים עבורנו להעביר זמנם את אותם דבר שאני מעריץ ולעזור לקליינטים, במיוחד בתקופה המאתגרת שאולי אנחנו מצויים שבה בחודשים האחרונים.
אסיים ואומר להורים שבינינו – תתמכו בילדים של העסק שלכם, תנו לנכס גב, תהיו ליד של הדודים ותחבקו יחד עם זאת אף במידה ואתם כועסים או לחילופין מאוכזבים, תזכרו שמבחינת הילדים כל אדם מאמר התווך, בזמן שהם מרגישים שרוב האתר בטבע נגדם.
ולמורים והמורות, תזכרו שמילה של העסק ושלכן יש בידי להגביה ולבנות יודעים פרטית, לעודד רגש של ביצוע אדירה מסוג ילד וילדה, נוני היא מחוייבת כמו כן להחזיר למצב הקודם את המקום לרסיסים, ולטעת במדינה הרגשה מסוג העדר סכום וטיפשות לעד.
מאחל לכולנו לבדוק את אותן החלום הגדול שיש לנו ולחתור אליו בכל הכוח, אינה משנה מהם מחליטים לכל מי שמעוניין, אפילו הפחדים והחששות.”