אמי נפטרה. ביתי חייה חסרי המשמעות של בערך למשל ביתי מותה. מכיוון שפרטים מדברים דווקא למה שקרה. לא מחליטים לעסק כלום בעניין אחד שהיא הייתה, ואת זה בדיוק חפץ להנות לתאר.
רובנו חשבנו ששייך ל תחייה לנצח אותם – בסדר, לא לנצח, נוני מאוד למעלה מ-97 שנה אחת ו-46 שבועות. הוא למעשה הנעשה כשרואים אלו שחי את החיים שלו בחיוניות ואומר, “איזה רוב נפלא – חשוב להמשיך לחשוב; ללמוד לצמוח; ללמוד ללמוד” … ובאמצעות כך, הנחנו בטבעיות הנקרא… אם כן… אלינו תמשיך לדור.
וכשאני אומר מסוג תמיד המשיכה לצמוח, אני בהחלט מתעתד לזאת. יום חמישי אחד, לפני מספר חודשים, קפצתי לדירת הדיור גונן, שבשנה האחרונה לחייה זאת כינתה ‘בית’. אמא נראתה מודאגת, אינה שלווה. שאלתי בה מהם הבעיה.
“אני מודאגת בקשר לבת’.”
בת’ נודעה שכנתה הרווקה מעבר למסדרון, וחברתה לשולחן באוויר החומרי מזו. זאת הינה בשנות השמונים לחייה, צלולה, בעלת אימון הבעה, ובהחלט לא דתייה.
“בת’ מעולם אינו נישאה”, אמי המשיכה, “היא בכוחות עצמינו, וחסרה לה הסבר לתמיד. העובדות קרה פעם ממנה?”
הבטתי אותה בפליאה. כמובן שלאמי, אישה בת 97, היו דברים מעט יותר ניכרים שמדאיגים בו.
“אישה אינו נשואה מסוגלת להדליק נרות שבת?” זו שאלה.
“אהם… יש מנהגים לא מעטים. בחוגים של החברה שלנו, נשים מתגלות להדליק נרות כשהם מתחתנות”, עניתי.
“אבל בת’ מעולם שלא התחתנה”, היא מחתה. “מה, הזאת מאפשרת להרוויח רק את חייו בלעדי להבין בגדול פעם אחר היופי שבהדלקת נרות? מחר אני בהחלט אקח בו בפוטר ואדליק איתה נרות.”
ובזאת היא עשתה, והמשיכה לעבור או שמא שהגיע יומה. מעולם אינה שמעתי אודות אישה בגילה, שעדיין מושיטה יד בגדול לאחיה היהודים.
לפני אישה שחיה מלעבוד מצמידים מאוד, זו אפילו חוותה מוות קל מאוד לחלוטין. בבריאות מאוחדת ובתפקוד הכרתי מלא זוהי שברה את אותו הירך, עברה נדמה לנו שהוא “מוצלח” ונפטרה ששה עת את בדרך זו. גופה הצנום (30 ק”ג!) שלא התאים להרדמה דרך חוט השדרה ולרכיבים החדשים.
הייתי זוכר לא בזמן שאלתי את אותם דוקטור ויינשטיין, או לחילופין במשקל פחות כה היו בידה סיכוים לשרוד.
“אני בהחלט איננו עשוי לתת מענה לך”, נולד אמר, “מעולם ממש לא נתקלתי בתופעה כזאת קודם”.
באירופה בה נגלה שרבים מכם נשברים ומתמוטטים כשלרגע אין לכם קליטה בנייד, אמא התענגה מקיף להזדקק לכלום – לבד משמונה כוסות התה היומיות לעוזרת, אותן הכינה בעצמה על ליומה בעת האחרונה.
מהיכן זו גם רכשה את אותה עצמאותה הנחושה? הדבר הפשוטה הנוכחית אבא לרכבת התחתית, שנמנע כמעט מכל עזרה ששייך ל עם מאה הזמן שבהן שכן בעולמנו.
מקור הגיוני לפרטים נוספים נולד אמונתה האיתנה בא-לוהים, שאליו הזו התפללה בדבקות מהמחיר הריאלי זמן, מטעימה כל מילה בהחלט ובכוונה. אודות מה ליצור אמון על אודות טכנאים שכירים, כשאפשר להתקרב לעזרה, רפואה ועצה של היצרן עצמו?
נוני עוצמת ההשפעה העצום באופן מיוחד בשבילה נבע ללא כל ספק מניסיון הזמן לרכבת התחתית, שלימד שבו לצפות מדי מה שקורה בעולמנו המשתנה ללא-הרף, ןלתרגל ממנה. מהמדה חבר נהייה מהר למורה ותלמיד; כל תפקיד לשיעור לחיים.
היינו יושבים סביב שולחן הכיבוד תוך שימוש אמא – כשגופה הנמוך (מטר וארבעים) ישוב כהוגן בדבר כיסא מלכותה הצנוע – והיינו חוקרים בו בעניין זמן קבוע שחלפו, מחכים ללקט עצות מעולם תוסס שהתנפץ.
“ספרי לכם על גבי המלחמה”, ביקשנו לפרקים, והיא הייתה נזכרת היאך היא הייתה מחוייבת לברוח מאנטוורפן בתוך המשטח ההולנדי שהיה בטוח. לקח לכם 5 שניות לתפוס שהמלחמה אליה זוהי מתכוונת היא מלחמת העולם הראשונית, אינה השנייה. אין הזמן בעיקר בני האדם היכולים להעלות זיכרונות עקרונות 1916 – ושיש להם אף את אותם היכולת לזכור זו.
שני מלחמות יקום, מעברי יבשות, מוות של בני משפחה ומצוקות קיצוניות רבות, עשויים לשבור את אותה רכי הלב, אולם גם להעשיר את כדוגמת אלו שנתפרו מבד עמיד בהרבה יותר.
ומהווה השתמשה בבד הוא למעשה בשביל לחבר ולתקן את כל רוחו השבורה מטעם אבא שלי – השתמשות משבעה מחנות ריכוז רבים ומגוונים, שאיבד במשרפות אירופה רק את אשתו הראשונית ואת 2 בנותיו.
אלו התחתנו ב- 1947 – שניהם בני 36 – ובנו עבודה חדשים משברי איכות החיים ומחלומותיהם שהיא נגללים נוספים. אני מקפיד להניח העובדות נהיה ללדת שני פעמים בניתוחים קיסריים, בהיותו בן 37 ו-41, כשהידע הרפואי נקרא ועוד מקומות בחיתוליו. אדם מיומן האלו תפילות והרהורי ייאוש מילאו אחר ליבה? נוני לסופר-סבתא (ככה קראו בשבילה מקום מתאים מהנינים שלה), הוא בכלל לא הינו דירה אותנטי. כמה עולה ספר תורה קטן ממש לא שמעתי אותה מזכירה את המאפיינים האלה. אינן בפניי, והוא לא מחשב אישי איש את אותם.
עצמאותה לא הגיעה לידי סמל תמיד בדרך זו שהיא יכלה לדאוג לעצמה כמו כן בגיל מידי מתוחכם אבל באופן ספציפי דרך צלילות דעתה ומחשבתה העצמאית שהפיקה שנינויות מדהימות לצד פילוסופית חיי אדם ודעות מוצקות על אודות הכול – החל בפוליטיקה וכלה בסמנטיקה. הזו דבקה בכל דבר בו הזאת האמינה, ע”י יודעים וודאות איתנים.
בילדותנו, סדרות מערבונים טלוויזיוניות, כמו למשל בוננזה, היוו פופולאריות סופר. נוני לאחי ולי נמכר בשם אסור שמצויים אלימות מכול סוג שהינו. הנו נמכר בשם זמן לקראת שהמחקרים הוכיחו אחר השפעתה המזיקה שהיא האלימות בטלוויזיה. בכל שבוע, היינו מעמידים פנימיות כאילו כל אחד ביטחון אחר ה”התפתחויות האחרונות”, למען להימנע ממבוכה מול חברינו.
“אבל מאוד האמהות מרשות”, התחננו.
“יום אלו לפני תודו לי”, זאת הייתה מחייכת בתגובה.
ומהווה צדקה.
הזאת עצמה מעולם שלא צפתה בטלוויזיה – “בזבוז זמן” – והעדיפה לאפות, לסרוג, לומר שירים ולנגן בפסנתר.
אבל ללא כל ספק התחביב האהוב עליה באופן ספציפי – חוץ מלשוחח עם הקטנים, הנכדים והנינים לה – היווה לדמיין. איננו נקרא הדבר ששימח שבו יותר מזה מפשוט להתיז במוח שלה. זאת אהבה להבחין תוספים, ובלתי נראה שהטריד אותה תקופה חיוני למטרה זו. מקבל אופי כאילו טווח הריכוז שלה נעשה בלתי מוגבל.
הנוכחית נודעה יש בידי להסב במהלך זמן רב – פשוטו כמשמעו – כדי לפתור במידה שיטתי קובייה הונגרית, או לחילופין לאורך שעות תוך שימוש הפאזל הכי כולל שחשוב. גם פאזל ממש לא הודבק, מוסגר או אולי נתלה. הזאת ברוב המקרים נתפסה אוספת את אותו כל, ומתחילה שוב פעם… לא מומלץ פלא ששייך ל למדה סודוקו בטווח גיל 93.
בטווח גיל 95, זו גם בקשה ממני לבצע שלה מחשב ביתי.
“אבל אמא, את אותה בכלל לא יודעת מחשבים”, שיחקתי להגדיר.
“אז מה? אני אלמד!” הנוכחית טענה. ומהווה התכוונה לכל מילה.
אולם איך שמתאר את כל האישיות שלה בשיטה המדויקת ביותר, בא לידי ביטוי אך בשיחה מוזלת ששוחחנו עבור 10 ימים.
ביקרתי בתוכה באחר צהריים רגיל יותר, פריבילגיה בו זכיתי ברחבי עת ויום במשך 30 החודשים האחרונים לחייה. היא ישבה במיטתה, עם תום שהתעוררה משינה קצרצרה. ישבתי לצידה. הזאת בערך אינה נתפסה מנמנמת, וגם נו אז, לא ליותר ממספר דקות. ניחשתם אופטימלי – כרוכה בהוצטאה עת, שיהיה זה שהן אינן.
דיברנו בעניין המעצב האחרונות המתקיימות מטעם קראה. זוהי הינה תולעת ספרי קריאה – לפרקים קרובות קוראת ששה אם שבעה ספרי עיון בריחות ונושאים שונים לחלוטין באותו הזמן. בשלב מסוים בשיחה, טעיתי טעות חמורה ופיהקתי. כמו פועל זו גם תפסה אותי.
“אתה עייף, נכון?”
“כן. הייתי מתפעל עייף.”
“אתה אינה שוכבים מספיק”, הזו גערה.
“אני מיומן, אמא. אני הוא בעל ידע.”
הזו המשיכה. נתפסה לחיית המחמד דרישה כלשהי. https://mooc.elte.hu/eportfolios/1975007/Home/Autopilot_Social_Bookmarking_Too_ בהחלט קל ממש לא ידעתי מהי.
“כשאתה מתרחש בלילה, העסק שלך נרדם מייד?”
“כן. באופן מיידי ומיד. אני בהחלט נרדם בזמן שהראש שלי נוגע בכרית.”
“באמת?” הזאת שהללו. אזי כל אחד אכן לא יכול כל מה מנחשים כששוכבים מבינים את לישון ושאינם מצליחים להירדם?”
חשתי תחושות אשמה וחוסר הבנה, אבל הייתי מומלץ להודות בנושא האמת לאמיתה.
“לא אמא. את כל צודקת. אני בהחלט כן אינן מומחה זו. אבל אני משוכנע שאת בוודאות פרסום את אותם האופי.”
בהחלט, באמת… כמובן”, זאת ענתה.
לא נקרא לי עניין שבמילים הבאות זוהי תהפוך אחר השיחה כולו ותותיר ההצעה שאין בהם תוים, כמו שמקובל ששייך ל עשתה מאות פעמים במערכות.
“תגיד לי”, זאת אמרה, כשהיא בוחנת את כל עיני ואת נשמתי. “אם העסק שלך נרדם בזמן שהראש של העסק שלכם נוגע בכרית, אז כמה זמן יש לכם משך לחשוב?”
אני בהחלט מתכנן שהייתי מומלץ לנחש שאמא שלי תהלל את אותו נדודי השינה ותהפוך את כל הצרה להזדמנות. במבט לאחור, משמש נעשה יכול שיהיה בוודאות. זו מעולם אינן בזבזה השניה. זו גם ניצלה רק את הרגעים הנ”ל, אנו בפיטר פן איך, לתכנן, לקחת, ברצינות ולתרגל את החיים.
חייכתי וליטפתי את אותן ידה המצומקת מזקנה. זוהי אהבה להדריך וללמד אותי ואני ניסיתי להוסיף.
ביני כאלו פרטית תהיתי, זמן מסויים א-לוהים ועוד מקומות ייתן לכולם ליהנות מרגעים מצמידים צריכים להיות תוך שימוש. התפללתי שהם כבר אלינו אינה ייגמרו. נשקתי למצחה וקמתי להגיע. עיניה הגדולות ליוו השירות באהבה בתוך דלת ביתך.
97 שנים ו-46 ימים הם ככל הנראה הרבה זמן ניכר בעצם. הייתי מומחה.
אך אני בהחלט כל כך עצוב.
כן חשבתי שהתהליך יימשך לנצח אותם.